ביהמ"ש דחה ערר על ההחלטה לעצור עד תום ההליכים מואשם בסיכון חיי אנשים במזיד ועבירות נוספות

א.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט נויטל) מיום 13.12.07 בב"ש 93644/07, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בת"פ 40328/07.

ב.        כנגד העורר - יליד 7.12.89, שהיה קטין ביום ביצוע העבירה המיוחסת לו - וכנגד אדם אחר, בגיר (להלן השותף), הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, פריצה לרכב, החזקת נכס החשוד כגנוב, החזקת מכשירי פריצה, נהיגה באור אדום ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. על פי האמור בכתב האישום, ביום 19.10.07 בסמוך לחצות הליל, הבחינו שוטר ומתנדב שהיו בסיור בניידת משטרתית סמויה בשותפו של העורר מנסה לפרוץ רכב בשדרות אבא אבן בעיר הרצליה. כשהבחין השותף בניידת, ברח בריצה לרכב בו ישב העורר במושב הנהג, והשניים החלו בנסיעת הימלטות, בעוד הניידת דולקת בעקבותיהם ומפעילה את האורות הכחולים המהבהבים ואת מערכת הכריזה על מנת לעצרם. בתחילה נסעו העורר ושותפו בתוך הרצליה, במהירות ובפראות, כשבדרכם עברו צומת באור אדום (צומת הרחובות השונית - הצדף בהרצליה), וביצעו עקיפות מסוכנות של כלי-רכב, בין היתר בחציית קו הפרדה רצוף ובנסיעה על שולי הדרך מצד ימין. מהרצליה יצאו העורר ושותפו בנסיעתם המהירה והפרועה לכביש מספר 2, ומשם על מחלף גלילות - שוב, תוך עקיפת כלי-רכב בצורה מסוכנת - לכביש מספר 5. עוד נאמר, כי בהגיעם למחסום משטרתי, שהוצב בואכה צומת הכפר הירוק כדי לעצור את העורר ואת שותפו, המשיכו בנסיעתם המהירה, חרף איתותו של השוטר כי יעצרו, ואף הגבירו את מהירותם עד כי השוטר נאלץ לקפוץ משולי הדרך. העורר ושותפו המשיכו בנסיעתם לכיוון צומת מורשה, ובשלב מסוים הדביקה אותם הניידת ונסעה במקביל להם ואחר כך עקפה אותם. העורר ושותפו הסיטו את מכוניתם אל עבר הניידת כשנסעה במקביל אליהם, במטרה לפגוע בה, ולאחר שעקפה אותם, פגעו בה בחלקה האחורי, במטרה להסיטה מן הדרך. בסופו של דבר חסמה הניידת את מכונית העורר, והעורר ושותפו עצרו בצד הכביש, אולם גם אז - כך נאמר - לא פסקו ניסיונות ההימלטות, וכשהשוטרים יצאו מן הרכב לעצור את העורר ושותפו, לחץ העורר על דוושת הגז במטרה לדרוס את אחד השוטרים, ולאחר מכן נעל את דלת המכונית וניסה לנהוג את הרכב לאחור במטרה להימלט. המאבק נמשך; השוטר שבר את שמשת המכונית והוציא את העורר, בעוד האחרון תוקף את השוטר ומנסה להימלט, ואף שותפו של העורר תקף את השוטר-המתנדב השני, שרץ לעברו לעצרו - הכול, כאמור, על פי המתואר בכתב האישום.

ג.        (1) המדינה עתרה למעצרם של העורר ושותפו. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 13.12.07, כאמור, הורה בית המשפט על מעצר העורר (בהחלטה קודמת, מיום 4.12.07, הורה בית המשפט על מעצר השותף עד תום ההליכים נגדו). בית המשפט ציין בהחלטתו, כי לעורר מלאו שמונה עשרה בתחילת חודש דצמבר, וכי שני תסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניין העורר (מיום 14.11.07 ומיום 11.12.07) אמנם המליצו על חלופת מעצר בית מלא בבית הוריו, בציינם כי לטענת העורר היה מאוים במברג לאורך ביצוע העבירה ופעל מתוך פחד. כן הוזכרה שורת מסמכים שהוגשה בעניינו של העורר - מראש עיריית אל-טירה, מן היחידה לקידום נוער, מבית ספר עמל, ממעבידו לשעבר ומבעל מכון הכושר שבו התאמן - המציגים כולם את העורר באור חיובי. אף על פי כן קבע בית המשפט, כי אין בידו לקבל את המלצת שירות המבחן, וכי תסקירי המבחן אינם נותנים מקום מספיק להתרחשות העולה מכתב האישום, שחומרתה, כך נקבע, מדברת בעד עצמה.

           (2) בית המשפט חילק את העובדות המתוארות בכתב האישום לשלוש חטיבות: עבירות הרכוש לכאורה שעבר העורר, העבירות לכאורה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, והתנהגותו הלכאורית של העורר כלפי השוטרים בעת המעצר. נקבע, כי כל אחת מן החטיבות בנפרד, קל וחומר במאוחד, מלמדת על מסוכנות המופלגת של העורר. בית המשפט ציין, כי להבדיל מן השותף, העורר הוא שנהג במכונית, וזו נסיבה של ממש לחומרה מבחינתו. ועוד נאמר, כי חרף טענתו שהועלתה בתסקירי שירות המבחן כי היה מאוים במברג, הנה התנהגותו הלכאורית כלפי השוטרים ובפרט לאחר שיצא מן הרכב, היתה התנהגות יזומה; הוזכר בהקשר זה, כי העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה. נקבע, כי שילוב הנסיבות העולות מכתב האישום הוא ייחודי בחומרתו, ועל כן אין ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופת מעצר. מכאן הערר.

ד.        (1) בערר נטען, כי העורר חזר בכמה הזדמנויות על גירסתו כי עבר את כל עבירות התעבורה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה תחת איום מברג מצד השותף, גם לאחר העימות עם השותף. נטען עוד, כי העבירות הנטענות בעניינים הללו נעשו לכאורה בשעת לילה מאוחרת, בכבישים רב מסלוליים לכיוון אחד, וכי על כן אין לקבל את הטענה כי עוברי אורח נאלצו לרדת לשוליים או חשו סיכון בדרך. נטען עוד, כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, וכי מעשי העורר קרובים יותר לנהיגה רשלנית או פזיזה. לעניין עבירות הרכוש נטען, כי העורר הצביע על המקום בו השליך השותף את המברג ששימש אותו לפריצה ואת הרדיו-דיסק החשוד כגנוב, וכי מכל מקום קיומו של אירוע אחד ויחיד אינו מקים עילת מעצר נוכח עברו הנקי של העורר. עוד צוין, לעניין העבירות לכאורה של תקיפת השוטרים, כי בתיק מתנהלת חקירת מח"ש.

           (2) לטענת בא כוח העורר, טעה בית המשפט קמא כשמיאן לקבל את המלצת שירות המבחן לחלופה של מעצר בית מלא, בתוספת של איזוק אלקטרוני. בדיון הוסיף בא כוח העורר וטען, כי מעצר עד תום ההליכים תפקידו מניעתי ולא כמקדמה לעונש, וכי טעה בית המשפט בהידרשו לכך שאין התסקיר עוסק בחומרת העבירות; לא זה, לדעת הסניגור, תפקיד התסקיר; וחומרת העבירה גם אינה עילת מעצר אלא נסיבה. ועוד, העורר שמר על זכות השתיקה בעימות מתוך פחד מן האחר שאיים עליו לטענתו במברג; העורר היה קטין בעת העבירה והיה מפוחד. כנטען, על רקע קטינותו של העורר אז, יש מקום לחלופה, יחד עם איזוק אלקטרוני; בכך גם לא יושפע העורר מאוכלוסיית בית המעצר. אין מדובר לשיטת הסניגור המלומד ב"שור מועד", ויש לראות את הפרשה כולה כרצף ולא כמספר אירועים.

           (3) באת כוח המדינה סברה כי המדובר בסיכון חיי אדם ברמה גבוהה ביותר, כמתואר בכתב האישום. אין המדינה מקבלת את גירסת האיום; המברג נמצא בצומת הכפר הירוק והמרדף הסתיים מרחק גדול משם; ובודאי אין ליחס את תקיפת השוטר לאיום. לשיטתה, המדובר באחד מן החמורים שבכתבי האישום בתחום זה.

ה.        לא בלי התלבטות החלטתי כי אין בידי להיעתר לערר. ההתלבטות נבעה, ראשית, מכך שהעורר היה קטין, אמנם קרוב כדי פחות מחודשיים לבגירות בעת העבירות, והמחוקק העניק יחס מיוחד בדין הפלילי לקטינים; כל זאת כמובן במסגרת של בדיקת האפשרות, על פי מצוות המחוקק, להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה פחותה מאשר מעצר מאחורי סורג ובריח. שנית, שקלתי את ההמלצה שבתסקירי שירות המבחן בהם עיינתי, שראו בחיוב את המשפחה, וכן סברו כי יש מקום לאפשר לעורר את החלופה. מנגד חזקו עלי מאוד הנסיבות, המציגות מסוכנות רבה. בית המשפט קמא אף ראה מקרה זה כמצוי ברף העליון של עבירות אלה. גם אם המדובר במסכת אחת במובן ה"כרונולוגי", חטא העורר לכאורה קשות בשלוש - בעבירת הרכוש, במרדף, ובעת המעצר. הגירסה כי היה מאוים תיבדק במשפט עצמו, אך אין גירסה זו עונה על חלקים ניכרים בכתב האישום - הן בעבירת הרכוש, הן בחלק מן המרדף והן ובעיקר בהתנהגות כלפי השוטרים בעת המעצר.

ו.        לעת הזאת איני רואה איפוא מקום לשחרור לחלופה. ככל שהמשפט יתקדם, אם יחולו התפתחויות המצדיקות עיון מחדש, אם בכרסום בראיות כנטען, או בתוצאות התלונה שכנמסר הוגשה למח"ש, או מטעם אחר, כמובן בידי העורר לשוב ולנסות לשכנע כי ניתן להפיג את הקשיים בחלופה. כאמור, לא אוכל להיעתר לערר.

           ניתנה היום, ג' בשבט תשס"ח (10.1.08).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    יר + מפ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: